בהקשר, הפער בין יצירה לאישיות היוצרת, ניקח, לדוגמא, את הסופר הגאוני ש"י עגנון שאת כתב ידו אני מציגה כאן.
בהרצאה שנתתי על שי עגנון בפני קבוצת פסיכולוגים יונגיאניים. טענתי שעל פי כתב ידו, הוא לא רק חי בעולם משל עצמו עד כדי אוטיסטיות, הוא לא היה מסוגל לקח חלק פעיל בהיבט הפרקטי של חייו. יתרה מזאת, הוא היה רחוק מלהיות מסוגל להעניק משען רגשי לחיים עימו, (כתב יד זעיר, רווחים גדולים מאוד בין המילים האותיות, כתב לא קריא) הוא היה חסר כל הבנה לנפש האישה, והיה חירש לחלוטין לחלק הנשי שבאישיותו.. (כתב חוטי, זוויתי, חסר רכות, קערות או צורות "מכילות" אחרות). והעובדה שאשתו ובתו היו צריכות לתרגם אותו לעולם, באופן ממשי! כי רק הן ידעו לקרוא אותו, הקנו להן, בוודאי , גאווה להיות כלולות בעולמו המיוחד והגאוני, מצד אחד, מצד שני הוטל עליהן נטל גדול מאוד, ואין ספק שמבחינה רגשית הוא לא הי מהאמפתיים הגדולים!
כמובן, ש"קפצו עלי" מכל עברים, איך אני מעיזה לומר כדבר הזה על הסופר העברי הגדול של המאה העשרים! ואני, כולה, רציתי להראות שגם הוא היה אנושי ורחוק מלהיות מושלם. ואין כמו פצעים וצלקות כדי להזין את נפש האמן לבטא את עצמה. וכשהצלקות חוברות לכישרון ענק, נוצרת יצירה אותנטית ומקורית. נתתי להם דוגמאות על דמויות הנשים בסיפוריו שהיו מוכות גורל (בדמי ימיה), מתעתעות (האדונית והרוכל) ופתייניות ומסתוריות (שירה)… דמויות נשיות "ציליות", או כאלה שלא זכו ממש לחיות. ועוד סיפרתי להם על דודי, ז"ל, שהיה מבאי ביתו, ונהג לספר שהוא, עגנון, היה פגיע ופריך ודרש במפגיע שינהגו בו גינוני כבוד.. (אזור עליון בכתב מזדקר לשמאל בשילוב רווח מופרז בין מילים).
בקיצור.. סופר ענק, זוכה פרס נובל, היה בדלת אמותיו מופנם, חי בעולם משלו, התקשורת עם העולם "היומיומי" היתה לו למעמסה והוא היה מ'זה פולני!! 🙂 בוצ'אץ' זה בוצ'אץ' אין מה לדבר…
