לראשונה, מזה 600 שנה, מונה אפיפיור חדש לעולם הנוצרי בעוד שקודמו עדיין חי. הסיבות להתפטרותו של האפיפיור הקודם אינן ידועות. השמועות רוחשות, ומסתבר, מה שהיה ידוע זה מכבר, שמזימות ורחשים יצריים מככבים גם בקרב אלה הרמים ביותר בהיררכיה הנוצרית, שיהפכו אחרי מותם לקדושים, כמעט באופן אוטומטי…
על רקע המציאות העולמית, בה הכסף הוא האלוהים החדש, הבחירה בנזיר ישועי – פרנסיסקני, היא מרעננת. הבחירה בנציג זרם קתולי שחרט על דגלו את העוני, הנדודים , החיבור לטבע ודבקות באורח חיים פשוט התקבל בברכה ובהקלה בקרב העולם הנוצרי. יש שאומרים שהבחירה של האפיפיור החדש, פרנציסקוס הראשון, היא בחירה שמרנית, ומבשרת רגרסיה ב"ערכי הקידמה ". אני לא מבינה בפוליטיקה כלל, ובפרט לא בכל הקשור לכנסייה , אבל, לטעמי, המסר שנבחר לאפיפיורות חשמן שנסע בתפקידו הקודם בארגנטינה באוטובוס. אדם ומתואר כמי שחף מגינוני כוח וכבודה, ואהוב בזכות הקשר הבלתי אמצעי שלו עם עדת המאמינים שלו. הוא המסר הכי מתאים לתקופתנו. וכדאי שגם אנחנו, בני דת אחרת ועם אחר, נלמד ממנה.
הקדוש שבחר להיקרא על שמו, פרנציסקוס מאסיזי, נזיר ממוצא איטלקי, בן למשפחת סוחרי בדים, שחי בסוף המאה ה-12 ותחילת ה-13. הוא היה ידוע לא רק כנזיר סגפן, צנוע ועני, אלא גם כמשורר, פילוסוף, והומניסט. איש שתואר כמי שמדבר עם הטבע והציפורים … (עולה בי האסוציאציה עם גודל חכמתו וגדולתו של המלך שלמה, שגם עליו אמרו שידע לדבר עם חיות, כפי שדיבר עם בני אדם. וכן, עולה במוחי ההקשר למנהג ההתבודדות בטבע אותה מקיימים עד היום חסידי ברסלב, שבמהותה מקיימת קשר בלתי אמצעי עם בורא עולם בטבע, במחיצת "שירת העשבים") .
הן ברמה הסימבולית והן ברמה הממשית, פרנסיסקוס היה איש שחי את עצמו וטבעו , איש שחווה והרגיש מקושר לטבע, ולכל היצורים שחיים על פני האדמה. כך בפשטות. אלא שלהגיע לפשטות הזו, היה צריך ל"עשות עבודה" רוחנית עמוקה להתנקות מחבלי החומריות המפתים. פרנציסקוס , נזיר, הומניסט ואיש רוח "ירוק" היינו קוראים לו בטרמינולוגיה המודרנית.
ציור מתחילת הרנסנס המתאר את פרנציסקוס הקדוש
והנה גם מצאתי בשיטוטי ברשת , המבורכת והמעשירה , את כתב ידו של פרנציסקוס הקדוש במכתב ניחומים לחברו.
כתב ידו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי
אני לא בקיאה בצורות הקליגרפיות של אותה עת, ובוודאי שלא אוכל לנתח את כתב היד הזה.
אך אתייחס למעט פרטים שצדו את עיני: מלוי הדף מקצה אחד לשני, כלומר, ניצול מקסימלי של שטח הכתיבה ,המייצג את ניצול מירבי וחסכני מופלג של המשאבים החומריים שעומדים לרשות הכותב. השמירה על מרווחים ברורים בין השורות, מעידה על שמירה על בהירות החשיבה, והישיבה ה"כבדה" של האותיות על בסיס השורה והקווים העבים, (שבוודאי מושפעים מכלי הכתיבה) עשויים להעיד על כך, שפרנציסקוס נמנה עם טיפוס החישה המופנם. טיפוס עליו אמר יונג, שחי את החיים ברגישות חושית של "פילם" רגיש, וכל תופעה טבעית ומסטית, חיצוינית או פנימית, נחווית על ידו בעוצמות גדולות.
וכך, אפילו שפרנציסקוס הראשון הוא אינו ה"פאפא" שלי, אני מברכת אותנו, שה"פאפאס" וה"מאמאס" שלנו, שנבחרו לשרת ולהנהיג אותנו בארבע השנים הקרובות, ילקטו, ולו במעט, מהרוח הצנועה, האנושית והערכית של אותה דמות שחיה מלפני כ-800 שנה…
