שורשי בחירתי לעסוק בגרפולוגיה

למה דווקא גרפולוגיה?

כמו בכל בחירת מקצוע ותחום עיסוק, כל אחד מגיע אליו מתוך צרכיו הרגשיים, המעשיים והאינטלקטואליים. כאשר כל הצרכים האלה נפגשים, אדם שמח במה שהוא עושה, והסבירות שהוא יהיה בעל מקצוע טוב ומשקיען, היא גבוהה ביותר.

לא פעם נשאלתי, איך "הגעתי" לגרפולוגיה? תחום אזוטרי, עיסוק שנוי במחלוקת, ובה בעת מסקרן רבים וטובים. אני יודעת… יש כאלה שאומרים ש"אני לא הגעתי למקצוע הזה – הוא הגיע אלי". אצלי זה מעט שונה, כי נולדתי לתוכו, ובחרתי לחקור את הגלום בו, עוד מגיל 14, אך התחלתי ללמוד אותו באופן מסודר, בחוג בחיפה, אצל חנה קורן, למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ואת שאר הידע שצברתי במהלך השנים למדתי באופן אוטודידקטי, במהלך שנות חיי הבוגרים.

וכך החלה השתלשלות לידתי לתוך המקצוע…

נולדתי כבת בכורה לאב שהיה גרפיקאי מחונן , שמואל גרונדמן , ולאם שהייתה ציירת ג'ני קלי שגם היא, כמותו, הלכה לעולמה בגיל צעיר להכאיב. אמי הייתה גם חרשת.

כבר כילדה מאוד אהבתי לראות את ההורים שלי בעת עבודתם. אהבתי את ריח צבעי השמן והטרפנטין בסטודיו של אמי היא הייתה מתחילה ברישום קו ועוד קו שפתאום משתרע לכיוון לא ברור, ולאחר כמה דקות, קיבלו הקווים האלה צורה ומשמעות מוכרת.

הייתי מוקסמת מהעובדה שאבא שלי כתב אותיות בקליגרפיה במהירות שאני כותבת את כתב ידי. הוא אף הגדיל לעשות, וכשהיה עליו לצייר אותיות בעברית היה מתחיל לכתוב מסוף השורה עד לתחילתה. המילים היו מסתדרות בראשו הפוך במהירות גם מילים כמו "אנציקלופדיה" ודינוזאורים על שמותיהם המורכבים.. כששאלתי אותו מדוע הוא כותב כך, הוא אמר, שכשכותבים משמאל לימין, גם בעברית, היד אינה מורחת את מה שכתבת כבר… הייתי מאוד גאה בו. מה גאה? הערצתי אותו!! (ועדיין בתחומים מסוימים) ובבית הספר הייתי משתדלת לנדב אותו לכתוב את הפלקטים הכיתתיים, ומה שנראה לי כמלאכה בלתי אפשרית, נעשה על ידו במחי מכחול עם ההצללות… לא פחות מנס ומפלא.

קליגרפיה עברית בפונט ספרדי

לימים, מצאתי חומר על משפחתו שנספתה בשואה, והוא ששתק אותה, לא שיתף אותי בעובדה שאביו עסק לפרנסתו כצייר שלטים… וגם אחיו הגדול שעלה גם הוא ארצה, אחרי השואה, עסק בגרפיקה ובציור.

כך אני מסבירה לעצמי, בין השאר, את ההתרגשות שאוחזת בי כשאני רואה כתב יד או אותיות למיניהן, "יפות" או לא, כולן "מדברות" אלי. אני מדמה לעצמי כיצד נכתבו, ובונה בראשי כל מיני תרחישים ותפאורות. לימים אף סיפר לי אבי שהמציא אותיות על שם אחי ושמי, ולא היו גאים מאיתנו שעל שמינו קיימים עיצובי אותיות.

שמואל גרונדמן – כרזה לתערוכת היובל לתל אביב

זה באשר לצורתן של האותיות… אך איך הגעתי לרצון לדעת על מה הן מעידות??

כאן הגיעה תרומתה של אמי לתמונה. היא, שכאמור הייתה חרשת, שמעה מה שאחרים לא שמעו. היא הייתה מתייחסת לשפת הגוף של האדם שעמד מולה, "קראה" אותו בחדות עוד לפני שפתח את הפה, ועוד גיבשה עליו דעתה בצורה נחרצת. היא הרבתה לצייר אנשים במסכות. ליצנים, אבל גם "סתם" אנשים. הרבה מאוד מסיכות. כשהייתה נשאלת על ידי עיתונאים ואוהבי עבודותיה מדוע היא מרבה לצייר אנשים במסכות, אמרה שהיא רואה את האחרים כשחקנים, שלעיתים קרובות אומרים "אחד בפה ואחד בלב".

ג'ני קלי – אנשים באירוע חברתי

לא די בזה, היה בינינו חילופי תפקידים. לא פעם הייתי נאלצת להיות המתורגמנית שלה משום שדיברה בצורה לא ברורה, וכבת בכורה ולאב שנעדר רבות מהבית, הוטלו עלי תפקידים שנועדו לקחת אחריות ולסייע לה להתנהל בעולם השומע. למרות, שתאמינו לי, היא הייתה מסתדרת מצוין בלעדיי, ועוד יותר מזה, היא הייתה מסוגלת לגרום לעולם להסתדר כרצונה… אבל הייתי מה שאליס מילר מכנה "ילדה מחוננת" שקוראת בין השורות מה שההורים שלה צריכים, ומצייתת מבלי שטרחו לבטא זאת. כלומר, לקרוא את הסימנים ולתת להם משמעויות….

אליס מילר – הדרמה של הילד המחונן

והרי לכם החיבור הזה, בין צורה למשמעותה האמיתית, מעבר למסכה התכנית שלה. ואני, כמו אמי אומרת, אנשים כותבים דברים שאינם מתכוונים אליהם..לכן, פעמים רבות, יותר מאשר צריך אולי, אני סורקת את הכתב ומגלה את הנסתר, מבלי שאני מתייחסת לתוכן הכתוב.. קוראת בין השורות, בתוך האותיות והתארגנותן על הדף, ומגלה עולמות הנסתרים מן העין.

וכמובן שעל הגזע המשפחתי הזה נוספים ענפים סובלימטיביים של יצר המציצנות שלי, הצורך להיות כמעין "מכשפה חכמה" ולא פחות חשוב, לצאת צודקת… ובצורך האחרון הזה, אני משתדלת להילחם ולתקן את עצמי שעה, שעה, יום יום… ולהישאר פתוחה לאפשרויות חדשות ולהסברים אחרים על החיים, על המציאות (אם קיימת רק אחת כזו) על אנשים ועל המשמעויות על אופיים והיכולות שלהם הגלומים בכתב ידם.