מורשת אבא – לזכר יום השואה – חיי!

כרזה בעיצוב שמואל גרונדמן, משנות החמישים

יום, ערב יום השואה, אחרוג ממנהגי, ואכתוב מעט פרטים אישיים אודות ניצול שואה אחד – אבי – שאם היו אומרים עליו שהוא ניצול, הוא היה שורף פיוז!

נכון, רוב משפחתו נספתה בשואה. נכון הוא ראה וחווה זוועות בכמה וכמה מחנות עבודה והשמדה. נכון, הוא סבל מסיוטי לילה, נכון, אוכל לא זורקים, והמזווה שלנו תמיד היה מלא עד להתפוצץ שלא יחסר… ולא מכניסים כלב זאב הביתה, וגם לא נועלים מגפיים שחורים, אפילו שזה הכי IN, ועוד היו התפרצויות זעם. פוסט טראומטי טיפוסי – שסירב להרגיש כך. שסירב להרגיש קורבן, שהיה נחוש לבנות את עצמו מהאפר במלוא החיות והיצירתיות.

שמו היה שמואל גרונדמן. (1924-1981) הוא עלה ארצה לאחר ששהה במחנות עקורים באירופה, עד שהגיע למשקל סביר… ומיד כשעלה, גויס לצבא להילחם על הגנת ירושלים, ונפצע מכדור ברגלו, אך לא היה גאה ממנו, שלחם , ועוד בעד ירושלים…

ולאחר מכן, החל ללמוד גרפיקה ואמנות בבצלאל, היה תלמיד מחונן, התאהב ביפה שבנשים בבית הספר, ונישא לה.

כתב ידו של אבא מאחרי תמונה, שיעור בבצלאל, וה"חבילה" החדשה תוספת למשפחה

בזכות מלגה נסע להמשיך את לימודיו בלונדון, וחזר ארצה עם חבילה חדשה. אני. בתו הראשונה. אחרי נולד אחי, אהרון פנחס, סוףסוף נצר לשם משפחתו.

במהלך חייו הוכרה טביעת האצבע האמנותית שלו בכל מפעל חשוב בארץ. והוא היה מעורב בארגון התצוגות ב"יד ושם" הישן, כמו גם במוזיאון "לוחמי הגיטאות", ועוד הייתה ידו נטויה והספיק, לפני פטירתו בטרם עת, לקחת חלק בעיצוב התצוגות בבית התפוצות.

למרות שהוא מיעט מאוד לדבר על מה שעבר בשואה, למדתי ממנו הרבה מאוד שעורים. חלקם כואבים, אבל רובם תאבי חיים. אין טעם לבכות עוד ועוד, אין טעם לחפור איך היה יכול להיות, תסתכלי קדימה, תחיי, תיהני ממה שיש, ואם אפשר "עוד תוספת" תדאגי שזה יקרה. לא ממקום של "אכול ושתה כי מחר נמות ממילא" אלא:

כל עוד את חיה, חיי!!! חיי הכי טוב שאת יכולה!

והערב, למרות שהוא לא היה מן הנספים, אני מדליקה נר לזכרו. לזכר האומץ, התקווה , ניצול החיים עד תומם, הכריזמה ואהבת החיים שלו!

אבא, היכן שלא תהיה, אני אוהבת אותך!