הלכת דאוברט והשפעתה על קבילות עדות מומחה

במקרה דאוברט, בית המשפט העליון התבקש להחליט האם מבחן פריי, ראוי להיכלל בדיני הראיות הפדראלי של ארה"ב, או שכלל ראיות מס' 702  ייחשב כמכריע בדיני הראיות של מומחים מדעיים, במקום מבחן פריי.

רוב הרכב שישב בבית המשפט העליון, במשפט דאובר, בראשות השופט בלקמן, קבע כי כלל 702 מוצלח יותר בהגדרתו מאשר מבחן פריי, אולם גם הוא, אינו עונה על כל הצרכים המגדירים ידע מדעי.

בית המשפט קבע כי עדות מדעית חייבת להיות רלוונטית למקרה ולהתבסס על שיטות ונהלים המקובלים בקהילה המדעית. כלומר, שכדי שממצאיו ומסקנותיו של מומחה תהיינה מהימנות, עליהן להתבסס על שיטות בעלותי תקפות מדעית.

בה בעת, בית המשפט העליון  סירב לאמץ רשימות או כללים נוקשים, והדגיש כי מן הראוי להשאיר מידה מסוימת של גמישות.  ולפיכך קבע בית המשפט שיתקיימו כמה גורמים הכרחיים אשר יסייעו בקביעה מיהו עד מומחה ומה מידת קבילות עדותו בבית המשפט:

• התנאי הראשון והחשוב ביותר: האם ניתן לחקור ולבחון את התיאוריות והטכניקות בהן נעזר המומחה, באופן אמפירי ואלו מחקרים נערכו לברור תקיפותם ומהימנותם.
• התנאי השני: האם התיאוריות והטכניקות בהן נעזר המומחה,  הוערכו ופורסמו בכתבי עת. כלל זה  אינו מרכזי ככלל הראשון, אך תומך בו ועשוי לחזקו, בזכות קיומן של מסקנות מהספרות המקצועית אשר מאששות את מסקנותיו של המומחה.
• התנאי השלישי: מתייחס למידת יציבות המחקר ולקיומם של נתונים סטטיסטיים אודות רמת הטעויות בתחום.
• התנאי הרביעי: קיומם של סטנדרטים ונהלי בדיקה בתחום.
• התנאי חמישי: האם התיאוריות והטכניקות בהם השתמש המומחה מקובלים על העוסקים בתחום בו עוסק העד המומחה.

בנוסף לכך, קבע בין המשפט, שחקירת מומחה חייבת להתמקד על הטכניקות והמתודולוגיות אשר הובילו את המומחה לקבלת מסקנות והשערות אליהן הגיע. היבט זה נועד למנוע ממערכת המשפט להיות מוצפת בהשערות ובמסקנות פסיאודו-מדעיות. עליה להיות מיודעת אודות טכניקות והמתודולוגיות אשר הנחו את המומחה בעבודתו. כמו כן, הדגיש בית המשפט האמריקאי, את חשיבותן של חקירות וחקירות נגדיות מחמירות, לברור התשתית המדעית של עבודת המומחה.

בה בעת, בחר בית המשפט שלא להחמיר יתר על המידה, וקבע שהעמידה בכל חמשת הכללים שצוינו לעיל, אינה הכרחית. וקבע, לדוגמה, שפרסומים, אינם תנאי בל יעבור לקבילות עדותו של מומחה, וההיעדר פרסומים מטעם המומחה לא בהכרח מעידה על מהימנות נמוכה של המומחה.

כיצד עומדים תחומי בחינת המסמכים והגרפולוגיה המשפטית, בקריטריונים הללו?

ראשית, נבחנה ההנחה הבסיסית, שקיימת אינדיבידואליות בכתב היד, הנחה זו מאפשרת להבחין בין כתב יד של אדם אחד למשנהו. ההנחה נחקרה מדעית ואומתה באמצעות מדידות ממחושבות. תמיכה גורפת בהנחה זו פורסמה בשנת 2002, במאמר, פרי עטם של פרופ' סריהארי ואח', מאוניברסיטת ניו יורק (SRIHARI – 2002) המאמר, מסכם מחקר של 20 שנה, שבמקורו עסק בפיתוח תוכנת מחשב שנועדה לסייע לרשויות הדואר בארה"ב לקרוא כתובות על מעטפות ולקדדן. בהמשך פיתוח התכנה, בחן  פרופ' סיהארי את  יכולתה של התכנה לאבחן כתבי יד של אנשים שונים. ואכן, התוצאות העלו כי, ניתן היה לאבחן, ברמת דיוק של 95% (!) אם שני כתבים נכתבו על ידי אדם אחד או לא.

באשר לשיטות עבודה נפוצות וקיומי מחקרים בתחום בחינת מסמכים וסיופי כתבי יד וחתימות: קיימת ספרות ענפה בתחום, וכן כתבי עת מקצועיים אשר עוסקים במחקר מעשי ותאורטי בתחומי בחינת המסמכים ומשמשים כ-PEER REVIEW כתבי העת המקצועיים הנפוצים בארה"ב:

Journal of forensic sciences

Journal of Forensic Document Examination

The Journal of the American Society of Questioned Document Examiners

באשר לתנאי הנוגע לבחינת אחוזי הטעות הנוגע לרמת מהימנות ועקביות גרפולוגים משפטיים: הוכח במחקרים כי גרפולוגים משפטיים מקצועיים הצליחו לזהות  ולהבדיל באופן יציב ועקבי, בין כתב ידם של תאומים זהים.

מחקרים נוספים שנערכו בחסות ה-FBI, בעיקר ע"י ד"ר משה קם (קם ואח' 1997, 1998, 2001) עסקו באחוז הטעויות באבחונים. מחקרים אלה העלו כי אחוז הטעויות בין בדיקות שנעשו על ידי גרפולוגים משפטיים מומחים נעו בין 6.5%-0.5% בעוד שאחוז הטעויות שנעשו על ידי הדיוטות נע במחקרים השונים בין 26.1% – 38.3%!.

מאמר מקיף ומעניין אודות החלת תקנת דאוברט במשפט הישראלי, תוך ציוני מקרים שנידונו בבתי משפט בארץ, בנושאים שונים כגון: טביעת אצבעות, DNA וחוות דעת פסיכולוגיות. על קבילות הפוליגרף ניתן לקרוא במאמרן של כב' השופטת אפרת פינק וגב' רותם רוזנברג  רובינס